אריאל הירשפלד – דברי קירות

הערה על עבודות הקיר של אבינדב בגין

כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. חבקוק ב' י"א אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק – אִם עוֹד לֹא זָעֲקָה. נתן זך, שירים ראשונים

מראה הצבה – גלריה מאיה

קירות האוהלים, הבתים, המקדשים

והחומות הזמינו מאז ומתמיד קישוט – תמונה או עיטור, שבאו לנצל את המסך המקיף את האדם והקהילה ולהופכו למדיום למבט אחר – בתמונות אלים וגיבורים או אויבים ומפלצות. אפילו מערות האדם הקדמון היו מצע לציורים. הרומאים, בעלי הטכניקה המשוכללת של הפרסקו והסטוקו, ציירו על קירות הווילות והארמונות ציורים משוכללים ומורכבים ביותר. הם נהגו לחלק את הקיר באורח גאומטרי ובכל מרובע (בתוך סדרים ארכיטקטוניים מכולכלים היטב) קבעו "תמונה" או דגם או מקטע-צבוע בצבע עשיר. חלק מן המרובעים היו חלונות בדויים: מסגרת מצויירת ובתוכה קטע-נוף הניבט כביכול מבעד לחלון. החלונות הבדויים הללו הם אבותיהן של התמונות הביתיות במובנו המערבי של המושג. אבינדב בגין מבקש להתבונן בקיר כאילו היה הוא עצמו תמונה. הוא אינו חוזר למצבו של הקיר העירום אלא הוא מפשיט את הקיר מלבושו המקובל – הקישוטים והתמונות, ומבקש להביט בקיר – בו עצמו. הקירות העירומים הרגילים, כידוע, גם אלה המשמשים מצע לתמונות, אינם נראים כמעט. האדם אינו מביט בקיר אם אין בו הפרה או הפרעה כלשהי של אחידותו ושל תפקידו. הקירות, הרצפות, התקרות ושאר אבזרי המבנים המקיפים אותנו, נמצאים סביבנו כמובנים מאליהם, שקופים ודוממים. אבל לקירות, אם אינם מכוסים ואם אינם מסויידים מחדש, יש תמיד מה לומר. החומר המצוי בזמן מתרחש תמיד. כוחות הטבע האופפים אותו – הכובד, החום והקור, הלחות והיובש, פועלים על חומריו ומחוללים מראות; כי כל תהליך בחומר מתגלם בצבעים ומרקמים. ממש כשטח-אדמה, אבנים, סלעים או דיונות ההופכים ל"נופים" ברבות הימים, כך כל קיר באשר הוא. אבינדב בגין נוטל חומרי-קיר. חלקם מודרניים (כברזל וככימיקלים למיניהם) וחלקם עתיקים (כבטון, החול, המים), ומהם הוא טווה את סיפורו. יצירתו של אבינדב בגין היא השתתפות יזומה בתולדותיהם של קירות, בניה של תהליכי-תגובה לזמן; האצה של התיישנות. יצירתו היא כניסה לזמן הפועל על חומרים; קשב לפעולתם של עידנים. קטעי הקירות מעשה-ידיו מבקשים לספר התרחשות ארוכה ביותר, לפעמים – לספר על עתיקוּת.

עבודה מס.13 היא קיר לבן ובמרכזו חור של צינור המוקף כתם מתפשט של חלודת-ברזל. החור נמצא בדיוק באמצע והכתם מתפשט סימטרית לכל צדדיו. הכתם מגולל סיפור של התבלות ושל היספגות ארוכת-שנים, אבל הוא אינו דומה לכתמי חלודה רגילים המתגלים בקירות מרתפים או תקרות מוזנחות. הוא מצוי באמצע בדיוק, נושא על עצמו קומפוזיציה מדויקת, מזמין את הצופה לראות בו דבר נושא-משמעות. בגין מותח את גבולות היפה בדרכו שלו – לא עצם ההתרחשות הטבעית מרתקת אותנו ביצירתו, אלא התרחשותה של בליה. מקור המבט אינו הנוף אלא הבית, סדר החיים התקין שהלך והתבלה. משמעות המראה טעונה באותה חומרה של הקלקול וההרס בעיני המתגורר בבית. היפה מבקש לכלול בתוכו את ההתקלקלות.

העבודות 13b, 13c, ממשיכות את המבט אל עבר קטעי קיר שהקלקול והבליה הפכו בהם לקומפוזיציה מופשטת מרתקת. כתמי התחמצנות וגווני כחול המבצבצים דרך פגיעות בקיר, מגלים שכבות קודמות. התרחשות רבת-הבעה רוחשת בקומפוזיציות הללו. הקשר הטמיר הנוצר בין ה"ציור המופשט" לבין תחושת הבליה הרוחשת בקיר עוטף את התמונה בצער מוזר. מעין הזדהות עם תהליכי הזדקנות דוהרים של חפצי האדם, קירות ובניינים. האקספרסיביות העזה של העבודות הללו אינה תלויה ביסוד פיגורטיבי כלשהו. הצורות המצטיירות על גבי קטעי הקיר הללו הן כאוטיות ונטולות כל מטען הרמזי. האקספרסיה עולה ממהות הקיר של העבודות. אלו קירות שקרה בהם דבר; התחולל בהם פרק של חיים עז. במובן הזה – יש בעבודות ממד של האנשה. הקיר הוא לעולם חלק מסיפור אנושי.

#17

העבודה מס. 17, למשל, הוא דוגמא מרתקת לכוח האקספרסיבי של הקיר וליכולת המפתיעה של בגין להטעין לוח בטון יצוק בהתרחשות רגשית. לוח הבטון הזה סדוק באמצעיתו ובסדק ניבט שלד הברזל המרתק אותו. החומר השפוך-קרוש של הקיר מגולל עדיין את עברו כנוזל שצבעים שונים זרמו בו. אין אלו קטעי-סיפור מילוליים, ובכל-זאת – מזג הצבעים הרוּבֶּנסִי הזה, מספר על תשוקה עזה. סערות-נפש קיצוניות בעוצמתן קרושות כאן, ושלד הברזל מוסיף בתוכן את בשורת ההרס הסופי הנחשפת בדיוק באמצע. עם זאת, לצד הכוח האקספרסיבי, הטעון תשוקה עזה וגם סבל וצער רבים, מפעמת ביצירתו של בגין גם חושניות דקה, המגוללת סיפור אחר לגמרי – סיפור על אהבת החומרים, אהבת הצבעים העזים, היפים, אהבת המעשה – מעשה היציקה, תהליכי ההתקרשות, טרחת השיוף ועוצמת ההלחמה. הפיגמנטים העזים, ובמיוחד הכחול המפואר (ראו בעיקר בעבודה מס. 16),

#16

מספרים על שכבה אחרת של מבט וקליטה; ההנאה העזה מעצם הצבעוניות. אבינדב בגין מצליח להשיב לתכונת הצבע את הפליאה הראשונית, דווקא משום שהוא מבקיע כאן מתוך החומר הגס של הטיח והבטון. העבודות כולן מבליטות את המלאכה הכרוכה בהן, את תבונת הכפיים, הכוח, כובד הראש והשעשוע, שבלעדיהם אין מעשה אומנות הראוי לשמו. החלונות העגולים הקרועים בכמה קטעי-קיר (ובכלל זה החור שבמס. 13) מוסיפים את יסוד החלון והחור למושג הקיר; הפתח והמעבר. צורתם העגולה באה להוסיף הערה נוספת למושגי הקיר והפתחים: הערה בדבר הגאומטריה. מעבר לחומריות של הקירות ומעבר למושגי הבית, החומה, המסתור והגוף מצוי החוק המגולם בצורה. הצורה היסודית, המדויקת והמסתורית של המרובע המכיל עיגול – כגבולותיו של "האדם הויטרוביאני" של לאונרדו. המרובע – אבי החומר. העיגול – פתח האינסוף.

#14

עבודה מס. 14 מכילה סרטון מעגלי (אינסופי) המציג עננים בתנועתם. שיח טעון, מלא פאתוס, בין הקירות לבין מראה השמיים המעוננים, המציגים למתבונן בהם את הסיפור המופשט ביותר מבחינה צורנית והאקספרסיבי ביותר מבחינה קיומית. הכאוס הנהדר של התאבכות החומר האוורירי – המים שבשמיים, מלווה את העבודות כולן. לא במקרה ממקם מזמור תהילים צ"ז אל האלוהים בעננים: "עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו". לא רק הסתר הפנים שבעננים יש כאן אלא גם, ובעיקר, הוד הנוכחות הבלתי ניתנת לתיאור (=תחימה בקווי-מתאר). בגין מבקש להתבונן מחדש במושג "המופשט" ולקלף ממנו את ירוקת המובן מאליו ולהשיב לו את היכולת להביע זעקה וצחוק.

הוספת תגובה חדשה

האימייל לא יוצג באתר.

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply.